הריסת אולם הספורט המיתולוגי של קבוצת הפועל "שמיר אופטיקה" גליל עליון
אם יש מבנה בגליל העליון שחבל שאין אפליקציה לפענח את אשר ראו ושמעו קירות המבנה בשנות קיומו זה אולם הספורט 'בית ציפורי' שבכפר גלעדי. אולם הספורט, שהכיל בתוכו מגוון עצום של פעילות ספורט אזוריות לצד פעילות קהילתית, נמצא בשנתו האחרונה וכנראה שבמהלך שנת 2019 יעלו עליו הדחפורים ויהרסו אותו. בכך למעשה גם תיהרס אחת התקופות הכי נאיביות ורומנטיות בעלת סממני גאווה אזורית עצומה שלא היתה כמותה בגליל.
בין השנים 1988-1976 שימש בית ציפורי כאכסניה לקבוצת הכדורסל הפועל גליל עליון. לאחר שמיצתה את כוחותיה המקצועיים בקיבוץ, פנתה קבוצת הפועל לכפר גלעדי לאיחוד עם קיבוץ חולתה. לאחר שנתיים בליגה הארצית, אז הליגה השנייה, העפילה הקבוצה שנקראה הפועל כפר גלעדי/גליל עליון לליגה הלאומית בשנת 1979.
חומי יזרעאלי מקיבוץ איילת השחר, המלווה את הקבוצה מימיה הראשונים מיד לאחר שחרורו מצה"ל ועד ימינו, זוכר היטב את הימים הקסומים האלה בערגה. "היה לי מקום קבוע, ישבנו כל החברה מאיילת השחר בגוש א' שורה 6 באמצע המגרש. לא היו כרטיסים ולא מקומות מסומנים. אף אחד לא חשב לשבת במקום שלנו. היינו מגיעים ואומרים לאלו שישבו 'קומו קומו, זה המקום שלנו' והם היו קמים בלי להתווכח. כל קיבוץ היה לו את המקום שלו באולם. היינו יושבים מעל איקו פימה שהייתה לו רעמת שיער אפרו מפורסמת בכל הגליל והיינו מפצחים עליה גרעינים. בסוף המשחק הוא היה קם כולו מלא קליפות, זה היה מחזה קורע".
יזרעאלי מלווה את הקבוצה מעל 42 שנה וכשהוא מדבר על האולם בכפר גלעדי, הנוסטלגיה שוצפת מפיו. "היינו מגיעים מאיילת השחר באוטובוס מפוצץ של המועצה. 90 איש באוטובוס ובקושי היה מקום בעמידה. כל האוטובוסים של המועצה הביאו אוהדים מכל קיבוץ. היתה אווירה נהדרת באולם. אחר כך כשעברנו לכפר בלום ישבנו רחוקים בלי יכולת לעשות רעש כמו שעשינו בטריבונות עץ בכפר גלעדי".
מוטי סונגו מאיילת השחר, אחיין של יזרעאלי, זוכר את הרעש העצום שהוא וחבריו היו מקימים באולם. "ישבתי בגוש ב' למעלה מעל הקיוסק של יחיאל עמר. היינו דופקים עם הרגליים על הטריבונות וזה היה מייצר רעש בלתי רגיל. חברים בכפר גלעדי סיפרו לי ששומעים את הרעש בכל הקיבוץ. הרעש היה עצום כל כך שהיו מפסיקים את המשחק באמצע כי ארבע התקפות לפני השופטים שרקו לעבירה ואף אחד לא שמע את השריקה".
הניצחון על מכבי
'בית ציפורי' על שם חיים ציפורי ז"ל, חבר קיבוץ כפר גלעדי שנהרג בשנת 1938 ע"י פורעים ערבים בסמוך למשמר הירדן, נבנה בשנת 1967. למעשה מדובר באולם הספורט השני של הקיבוץ. הראשון שנמצא בסמוך, נבנה שני עשורים קודם, ונשא גם הוא את השם 'ציפורי' אך הוסב לאולם מופעים. יחסית לעידן ההוא של שנות ה־60 מדובר באולם טוב ששירת נאמנה את צורכי הקיבוץ כמו סדרי פסח לצד פעילויות ספורט ענפות של כדורסל והתעמלות.
מי שניצח על האולם מבוקר ועד ליל, מא' עד ת', היה יענקל'ה זייל. זייל, איש ספורט בכל רמ"ח איבריו, בנה במו ידיו כמעט כל מה שניתן – טבעות, מקפצות ומזרנים, סולמות ועוד. לימים יחד עם חתנו חגי בנה את טריבונות העץ המיתולוגיות ששימשו כ־1,500 תושבי האזור שנהרו אליו לצפות בהצגה מספר אחת בגליל. מיקי ברקוביץ', שהיה דייר קבוע שם מדי עונה עם מכבי ת"א, בימים שמכבי היתה קבוצה שיש לה מדינה, זוכר לטובה את האולם. "זה היה אולם קטן וביתי", סיפר ברקוביץ', "לא הפאר של יד אליהו, אבל כאחד שגדל במגרשי הבלטות של תל אביב, האולם הזה לא היה כזה נורא. היינו מחליקים שם הרבה מאוד בגלל השלוליות מהגג. אני זוכר שהיה מאד קשה לשחק שם ואפילו הפסדנו בו פעם אחת".
ברקוביץ' מתכוון לאותו ערב קסום ב־1.2.1988. מדובר על העונה האחרונה של הגליל ב'בית ציפורי' לפני המעבר לאולם בכפר בלום, שנעשה חצי שנה אחרי. באותן שנים מכבי ת"א לא הפסידה בליגה בכלל. קבוצה שהיתה מנצחת בטעות את מכבי הרגישה שזכתה באליפות. גם היום, במרחק של שלושה עשורים, הסגל שעמד לרלף קליין היה מבעית: קווין מגי (אולי הזר הטוב ביותר ששיחק אי פעם בישראל) וקני בארלו היו השחקנים הזרים של מכבי. הישראלים הצהובים היו דורון ג'מצ'י, ברקוביץ', מוטי ארואסטי, חן ליפין, ווילי סימס ומוטי דניאל.
מנגד התייצבו חניכיו של מולי קצורין בעונתו הראשונה בגליל. הזרים בגליל היו ויין פרימן וטרי מרטין. הישראלים: ברד ליף, עופר פליישר, יאיר בן עטר, נדב הנפלד וניר מטלון הצעירים.
בעידן ההוא שיחקו שתי מחציות בנות 20 דקות כל אחת. לחדרי ההלבשה ירדו האורחים ביתרון 3 (49-46). חדרי ההלבשה בבית ציפורי, שהיו ממוקמים כמטר מאחורי הסל המזרחי, היו שני חללים צמודים מופרדים בקיר דיקט דקיק. אורך כל חלל כ־6 מטרים והרוחב כמטר וחצי. מהקירות בצד ירדו הספסלים כדי שהשחקנים יוכלו לשבת. מולי קצורין מספר על הטקטיקה שעזרה לניצחון: "אמרתי לחבר'ה להיות בשקט ונשענתי על הקיר כדי לשמוע מה רלף אומר. בגלל המחיצה הדקה אפשר היה בקלות לשמוע כל מה שנאמר בצד השני".
מסתבר שהריגול עשה את שלו ואת המחצית השנייה ניצחה הגליל 36-53 בדרך לניצחון היסטורי 85-99. ברד ליף כהרגלו בלט עם 27 נק', פרימן 24 ועופר פליישר 16 נק'. במכבי בלטו הטריו ג'מצ'י (28), מגי (22) ובארלו (20). קצורין זוכר היטב את הניצחון המפתיע: "היה אושר גדול, שמחה גדולה. מי שהצטיינו במשחק היו חבורת הישראלים פליישר, יאיר בן עטר ונדב הנפלד".
נדב הנפלד נזכר בערגה בכל התקופה בגליל. "זו היתה תקופה מופלאה. שם התחלתי את קריירת הבוגרים שלי", סיפר, "אני זוכר את האולם הזה כאולם הכי מיוחד ששיחקתי בו. כמוהו לא היה. מעין האולם של אריס סלוניקי ביוון, אבל בקטן כשהקהל יושב עליך עם היציעים החורקים. היה רעש מחריש אוזניים. לא שמענו את מולי. היו לו דגלים אדום ולבן כדי לסמן הגנות. הקהל תמיד היה בטירוף כל משחק. אני הכי זוכר שאי אפשר היה להוציא כדור חוץ כי הקהל ישב ממש על הקו".
את הניצחון על מכבי אותו סיים עם 15 נק' הנפלד זוכר כמובן היטב. "בטח שאני זוכר את המשחק. היתה שמחה מטורפת. מכבי המסכנים לא רק שהם הפסידו – הם נתקעו עם האוטובוס שלהם כמה שעות בסיבוב ליד האולם".
הניצחון ההיסטורי על מכבי היה חלק מעונה חלומית שהסתיימה עם הזכייה הראשונה בגביע המדינה. אבל עבור קצורין היה משחק אחר שהגדיר להם את העונה: "אני זוכר שסיימנו אימון והתחילו תאורות בשמים והיה בלגן גדול בכבישים עם הצבא. לא משהו חריג באותם ימים. אחר כך התברר שחדר גלשן לישראל במה שנודע 'ליל הגילשונים'. כל הלילה לא ישנו כי חיפשו מחבלים וגילשונים. בערב היה לנו משחק מול בית"ר ת"א בכפר גלעדי. היתה לנו אפשרות לדחות את המשחק או להעביר אותו למרכז. החלטנו שלא משנים את השגרה ומשחקים בכל זאת. מן הסתם הפסדנו אבל אחרי המשחק כל הקהל מחא לנו כפיים ולחצו לנו ידיים כי כולם הכירו את כולם".
רעש ולחות
מי שהכיר את כולם היטב הוא ארז חזן מקיבוץ שמיר ששיחק עם הקבוצה עוד כשהיתה בליגה הארצית. "שיחקתי בבית ציפורי שמונה שנים עד 1986. אני זוכר את האולם היטב. הכרתי כל אחד אם לא בשם בטח בפרצוף. היה שם טירוף בלי יתואר", סיפר חזן, "בין הקהל בגוש א' למגרש הפריד חבל דק, שעם השנים התחלף בגדר ברזל פשוטה. בצד של השחקנים היה פרספקט שקוף שהגן על השחקנים מהקהל של גוש ג' ובעיקר הגן על המזכירות שזכתה לקבל מכות חזקות על הפרספקט אחרי שריקות בעייתיות. לא יצא לי כמעט לשבת על הספסל כי שיחקתי רוב הזמן, אבל חברים מקבוצות אחרות היו מספרים שהרעש היה סיוט".
"בחורף בגלל הלחות היו מחליקים כל הזמן", נזכר חזן, "פעם במשחק מול מכבי ת"א האוהדים פתחו חלונות בגג האולם כדי לראות את המשחק ושחקני מכבי החליקו כל הזמן. רלף קליין פחד שארל וויליאמס ואולסי פרי ייפצעו, אז הפסיקו את המשחק באמצע. הביאו מפוחים גדולים מהלול שיכניסו אוויר חם, אבל חוץ מרעש זה היה כמו כוסות רוח למת. עודד נחמן היה נכנס כל הזמן לנגב את המגרש שהיה עשוי מ־PVC, כל פעם שהוא היה נכנס הקהל היה מטריף אותו והוא תמיד היה מתגרה באחד השחקנים היריבים. בעונת העלייה לליגה הלאומית הפסדנו בבית במשחק הפתיחה למכבי חיפה. עודד לקח טרקטור ועגלה, חסם את שער הקיבוץ ועשה בדיקה לכל רכב שיצא מהקיבוץ כדי לעצור את השופטים. במזל בדיוק עברנו שם ומנענו ממנו לכלות בהם את זעמו".
פיני גרשון, שאימן שם שנתיים בתחילת שנות ה־80, זוכר את האולם היטב ולטובה. "שנאתי להגיע לגליל למשחקים עם קבוצות אחרות כי תמיד היה קשה לשחק שם", סיפר גרשון, "כשאימנתי בגליל ישבו מאחוריי עשרות מאמנים שכל הזמן אמרו לי מה לעשות ובהרבה מקרים זה עזר. לידנו היתה עמדת העיתונאים, עמית גל היה אז עיתונאי של 'על המשמר' וכל משחק הוא היה צועק לי לכל אורכו 'אין לך מושג'. בסוף נמאס לי ורדפתי אחריו. מאז הוא הפסיק להציק לי".
גל עצמו, שאחרי שהטריד את גרשון הפך להיות מנהל הקבוצה, זוכר את האנשים שהפעילו את האולם יומם ולילה. "יענקל'ה זייל היה עושה לבד – מתקן, מנקה את המגרש, מסדר את הטריבונות. כל דבר באולם הוא עשה. והיה כמובן את צבי ברגמן מכפר גלעדי, האפסנאי של הקבוצה שבלעדיו כלום לא זז. הוא דאג לקבוצה סביב השעון לא רק עם כביסה וכדורים. הגעתי לאולם הזה בהתחלה כאוהד ואחר כך כעיתונאי וסיימתי כמנהל. במשחקים של אירופה היה נהוג לתת לשופטים תשורות. מכבי ת"א, מועדון עשיר, נתן שעוני זהב. אני נתתי להם מכשירי 'אפי ליידי'. בית ציפורי הזכיר לי את ה'פבליון' – האולם הישן של ריאל מדריד. חדרי הלבשה קטנים, עם מקלחת וחצי שלא ידעת אף פעם אם יהיה מים חמים. למרות המתח במשחקים לא הייתי עושה סיבוב סביב המערכת של הקיבוץ. בכפר גלעדי יש הרבה עליות קשות במערכת".
תחילת ההידרדרות
יותר מעשור בילתה הפועל גליל עליון בבית ציפורי שהיה בית חם ותומך למרות הכפור הרב ששרר בו. טריבונות העץ שהקיפו שלושה צדדים של המגרש נתנו אווירה של גיהינום לקבוצות האורחות. שירותים לקהל בתוך האולם לא היו בנמצא אז במחצית נפתחו הדלתות וכל אוהד חיפש עץ פנוי או שהתפנה על קיר האבנים צפונית לאולם. למחצית השנייה תמיד הצטרפו עוד צופים רבים שניצלו את היעדר הסדרנים שפיקחו על החזרה של המשתינים והמעשנים. בפינה הצפון מערבית ניצב דלפק עץ מאולתר שממנו מכר יחיאל עמר טרופיות, קסטות וספינג' איכותי. על אף הצפיפות והדוחק בכניסות מעולם לא נרשמו אירועים מיוחדים באולם.
ב־1987, שנה לפני שגליל עליון עזבו לכפר בלום, נכנס ל'בית ציפורי' דייר חדש – בית הספר היסודי 'עלי גבעה'. אלישבע שושן, שמשמשת כמורה לחינוך גופני בבית הספר מיום היווסדו, סיפרה ברגשות מעורבים על הקשר שלה לאולם: "בשנה הראשונה היינו נכנסים לשיעורים באולם דרך חדר ההלבשה של הגליל. הדברים שלהם היו תלויים בזמן שהם התאמנו ואנחנו היינו עוברים דרכו. אני זוכרת את יענקל'ה זייל משרת את צרכינו בצורה מדהימה. עד היום אני משתמשת במכשירים שהוא בנה בשבילנו. הוא דאג לילדים בצורה בלתי רגילה. נקשרתי לאולם ואליו בצורה רגשית. ב־91' יענקל'ה קיבל דום לב באמצע העבודה באולם ומאז אני מקיימת טורניר בבית הספר לזכרו".
העזיבה של גליל עליון סימנה את תחילת ההידרדרות של האולם. ממצב של פעילות שוקקת משבע בבוקר ועד חצות, הפעילות הלכה והתמעטה מהמון סיבות. למעשה 'עלי גבעה' היו הפעילים הראשיים לצד פעילות חובבים של קט רגל וכדור רשת. האולם עצמו, מבנה גדול ומרשים, החל לסבול מסימני הזמן. בגג נוצרו חורים שגורמים להצפות במגרש בימי גשם. מערכת התאורה בחלק מהאולם כבר לא ניתנת לתיקון. הדרך למפגע בטיחותי מסוכן התקרבה מאוד.
בשנה האחרונה, לאחר דיונים משותפים בין מ.א. הגליל העליון, בית הספר עלי גבעה וקיבוץ כפר גלעדי, נמצא תקציב לבניית אולם חלופי. ביום שלישי הקרוב יחליט כפר גלעדי אם האולם החדש ייבנה על חורבות האולם הקיים או ייעתר לבקשת המועצה והאולם ייבנה על שטח סמוך שבו נמצאים מגרשי הטניס. מה שבטוח שאולם בית ציפורי ייהרס. רוב הסיכויים, כך נראה, שזה יקרה כבר עוד חצי שנה. מוטי סונגו טוען שאסור להרוס את ההיסטוריה. אלישבע שושן טוענת ברגשות מעורבים כי האולם רווי במפגעים בטיחותיים ואין ברירה. נדב הנפלד מציע להכיל על האולם את חוק שימור אתרים. פיני גרשון לא יצטער כשזה יקרה ואומר שיהיה לחבר'ה בגליל למה להתגעגע.
יותר מיובל שנים ראו וספגו קירות אולם בית ציפורי אינספור אנשים והתרחשויות שונות. כמו כל תהליך גם עליו עומד לרדת המסך. אלפי אנשים הפזורים אי שם ברחבי העולם נוצרים בלבם את הקסם המופלא שהאולם המיתולוגי הזה העניק להם לכל חייהם, גם אחרי שהוא ייהרס בקרוב.
כתב יוסי וקנין